מאת רות רבאון

"בית הספר נפתח רק אחר חנוכה – בתאריך זה הגיע מניין הילדים במחנה למספר המאפשר פתיחת כיתה. בגלל איחור זה – כבר עבר השליש הראשון – לא נכללנו בתקציבו של המרכז לחינוך. החזקתו היתה על חשבון ההורים – ואף אני המורה – הייתי אחת מהם. העול היה כבד מנשוא.

כיתת הלימוד שוכנה בצריף הציבורי הגדול, אשר חולק לחדרים ע"י מחיצות דקיקות. לכך נועד החדר הגדול ביותר. אותו חדר שימש גם כ"בית עם", בו התקיימו אסיפות סוערות וחגיגות מרנינות לב, בו נרקמה המסכת של כל חיינו הציבוריים.

שכנתנו מימין – הצרכניה, משמאל – המרפאה, החדר האחרון שימש את צורכי הביטחון;

שם כיהן השוטר – ה"גפיר" שקיבל את משכורתו מטעם ממשלת הוד מלכותו. הוא היה האחראי על מעט הנשק, שהממשל הבריטי נאות להעניק ליישוב הנידח בעת מאורעות הדמים. עד גובה החלונות הותקן קיר כפול ממולא חצץ כהגנה מפני חדירת כדורים. בלילות בהם חששו להתקפה – לנו בחדר זה אימהות דאגניות עם טפן, על מזרונים שסודרו לאורך קיר הפלא הזה.

החורף היה קשה מאוד. רבו מטרי עוז וסערות. הגג דלף. על כן היינו צריכים להזיז את ספסלי הלימוד בהתאם. האימהות ניקו את כיתת הלימוד לפי התור. כיבדנו מאוד את עמלן, ובהיכנסנו לכיתה החלפנו את הנעלים המלוכלכות לנעלי בית. לעיתים הבוץ היה כה רב, כה סמיך ודביק, שהיה חשש שהילדים "ייתקעו" בו, וההורים העדיפו להביא את התלמידים על הכתפיים, ממש כמו בעיירה של שלום עליכם. על אף ההמולה מהצרכניה והמרפאה היתה אווירת לימוד טובה.

סמוך לט"ו בשבט הגיע אלינו יעקב ניב ז"ל שהיה מפקח מטעם המרכז לחינוך, לראות מקרוב את "היילוד הרך". הוא מצא כיתת לימוד דלה – אולם מקושטת בטעם, בהתאם לנושא הלימודי: האילן במולדת. 15 הילדים היו בני גילים שונים. 7 בכיתה א' והיתר בני כיתות ג' – ד'. שני ילדים היו צעירים מכיתה א', אולם האימהות עמדו על הכנסתם לביה"ס ככיתת גן.

הכל עסקו בשקידה בנושא. על דרך שיטת הנושא המרכזי עסקנו בכל התחומים: חשבון, כתיבה, חיבור, ציור, זמרה ומשחקים. כל קבוצה בהתאם לגילה. בשיחה שהתפתחה בנושא הלימודי כל התלמידים הוכיחו בקיאות רבה.

המפקח – יעקב ניב ז"ל – היה מוקסם והודיע לי בו במקום, כי אני מקבלת "קביעות" בהוראה. סטטוס אליו נשא כל מורה את ליבו בציפיה. אבל בעניין תקציב לביה"ס לא ניתן לעשות דבר. "העוגה" כבר חולקה.

ט"ו בשבט נחוג כהלכתו – שירים, ריקודים, מחזה וכמובן – נטיעה ממש. בחג הביכורים היינו אורחי בית הספר בנהלל. מוריו ותלמידיו קיבלונו בסבר פנים יפות. זו היתה לנו הפעם הראשונה שיצאנו מגבולות המחנה.

לקראת סיום שנת הלימודים נוספה כיתה ה' שלמדה בנפרד בשעות אחר הצהריים – שעתיים, ללא תוספת למשכורתה העלובה של המורה. הח' תלמי ז"ל – מפקח המחוז שביקרנו לקראת סיום השנה בחן את כל התלמידים, ובסיימו פנה אל ההורים בהאי לישנא: "כיתה א' שלכם ברמת כיתה ב' וכן כל יתר הכיתות ברמה גבוהה מן הנדרש. החל מ-1 בספטמבר בית הספר בקרית עמל ברשת המרכז לחינוך".

בסיום שנת הלימודים היצגנו את קורות בית הספר בכפר תבור, סיפור שנמצא במקראות ג' או ד'. נוכחו הורים, אורחים ובאי כוח מוסדות שונים.

לילדינו היה קל להזדהות עם תלמידי בית הספר בכפר תבור, כי גם אנו חיינו אז תחת משטר עויין ונשאנו את נפשנו ללמוד בבניין ממש ולא עוד בחדר המצוי בין צרכניה ומרפאה.

בית ספר קרית-עמל בראשיתו, 1938

לקראת שנת הלימודים הבאה נוספו תלמידים רבים. המשפחות נכנסו לבתים וכן מוסדות החינוך. זה היה אומנם בית מגורים ולא בניין מותאם לתפקידו – אולם בכל זאת: בית.

בחדר אחד לימד המורה אליעזר ליברמן, את הילדים הגדולים – ובחדר השני שכן כבוד גן הילדים, אליו צורפה כיתה א'. כיתה א' אפילו זכתה לחדר לימוד קטן, נחמד, לעצמה. זו היתה הממלכה שלי.

מתיישבת חדשה – עולה מהולנד – אניקה – אמן בחסד – קישטה בהתנדבות את שני החדרים בציורים מרהיבים. אפילו את הצבעים היקרים הביאה כתרומה. רווח לנו קצת…

כך עלה בגורלי להיות המורה הראשונה ואף הגננת הראשונה ביישוב החדש. בתנאים פרימיטיביים, ללא עזרי לימוד בסיסיים, תנאים שגננת או מורה בימינו לא תהא מסוגלת להעלות בדעתה.

האם היתה זאת זכות?

כל ראשונות אפופה הירואיקה – ובצדק.

ב-1930 – שנת עלייתי – מצרה הייתי, שכל כך הרבה כבר נעשה בלעדי.

כל כך הרבה נדבכים הניחו אחרים עבורי.

והינה אף אני זכיתי להיות מניחת נדבך, נדבך ראשון למוסדות החינוך המפוארים של קרית טבעון רבתי …"

כ"ט בטבת תשל"ז, 19.1.1977

תודות:

לשלומית צוקר ואביבה אופז, מתנדבות הארכיון ההיסטורי של קרית-טבעון.

למיכל רייך, מתנדבת מרכז הנצחה, על תימלול הסיפור ועיבודו למחשב.